<h1>סמ"ג עשין סימן רכ"ג</h1>
<h2>דף נח.</h2>
מצות עשה לשחוט את הפסח במועדו ושיהא שה תמים זכר בן שנה שנאמר (שמות י"ב ה'—ו') שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו, והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. שנינו בפרק תמיד נשחט שבערב פסח תמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה והפסח אחריו, חל ערב פסח להיות בערב שבת תמיד נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו ומפרש בגמרא שצריך למהר מפני צלייתו שאינה דוחה שבת.
<h2>דף נט.</h2>
שחטו קודם חצות פסול שנאמר בו בין הערבים שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו שלא יקרוש עד שיזרוק דם התמיד ואם נזרק קודם דם התמיד כשר (פסחים ס"א א' ורש"י), ותניא שם תמיד נשחט קודם לקטרת וקטרת קודם לנרות נרות קודמות לפסח יאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד.
<h2>דף סא.</h2>
שנינו בפרק תמיד נשחט (פסחים ס"א א') שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו לערלים ולטמאין פסול, ובגמרא ת"ר כיצד שחטו שלא לאוכליו שחטו לחולה ולזקן וכיצד שלא למנוייו נמנו עליו חבורה זו ושחטו לחבורה אחרת, ות"ר במכסת נפשות מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו יכול שחט שלא למנוייו יהא עובר [על] המצוה וכשר ת"ל במכסת תכוסו שנה הכתוב לעכב רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה, פירוש (ב"ק פ"ג א' תד"ה לשון) סורסי הוא [מ]לשון סוריא לשון לבן הארמי [ו]אינו תרגום ממש שהרי גל מתרגמינן דגורא ולבן קרא לו יגר, אשכחן שלא למנוייו שלא לאוכליו מניין אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכליו למנוייו (שם). שנינו בזבחים (ב' א') ובפרק תמיד נשחט (ס"ג א') שהפסח בזמנו ששחטו שלא לשמו פסול.
<h2>דף סד.</h2>
שנינו שם הפסח נשחט בשלש כיתות שנ' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל. וא"ר יצחק נפחא בגמרא (ס"ד ב') אין הפסח נשחט אלא בשלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם מספקא ליה האי קהל ועדה וישראל אי בבת אחת אי בזה אחר זה הילכך עבדינן שלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם אי בבת אחת הא איכא אי בזה אחר זה הא איכא, הילכך כשאין שם אלא חמשים נכנסין בתחילה שלשים ושוחטין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה. כיצד נשחט נכנסה כת ראשונה עד שנתמלאת העזרה ונועלין דלתות העזרה ומתחילין לשחוט את פסחיהן וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין הלוים קורין את ההלל (לשון הרמב"ם קרבן פסח פ"א הי"א) כמו שמפורש אחרי כן במשנה, אם גמרו שנו ואם שנו שלשו אף על פי שלא שלשו מימיהן, רבי יהודה אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לומר אהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין. מפרש במשנה שתוקעין שלש תקיעות בחצוצרות תקעו והריעו ותקעו בשעת שחיטה על קריאת הלל והטעם הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה (ע"פ רמב"ם שם הי"ב), הכהנים עומדין שורות שורות ובידיהם מזרקי [כסף ומזרקי] זהב שורה שכולה כסף שורה שכולה זהב ולא היו מעורבין כדי שיהא להם נוי ולא היו למזרקין שולים רחבים מלמטה [כדי] שלא יניחום ויקרוש הדם, שחט השוחט וקבל הכהן נתנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומקבל מזרק אחד מלא ואחר כך מחזיר את הריקן (לשון רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
כיצד תולין ומפשיטין, אונקליאות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין וכל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט מקלות דקים וחלקים היו שם ומניחו על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט קרעו ומיחה את קרביו והוציא את אימוריו נתנן בכלי מולחן ומקטירן על גבי המזבח. אחר כך יצאה כת ראשונה ונכנסת כת שנייה יצאה כת שנייה ונכנסת כת שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית. חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ומדיחין את העזרה בשבת אחר שיצאה כת שלישית כדרך שעושין בחול שלא ברצון חכמים, ומפרש בגמ' (ס"ה א') דווקא לרבי אליעזר דאמר המכבד והמרבץ בשוגג בשבת חייב חטאת אבל חכמים אומרים אינו אלא משום שבות וברצון חכמים היו עושין שאין איסור שבות במקדש ורב אשי אמר רבי נתן היא דאמר לא התירו במקדש אלא שבות שהוא צורך עבודה. אין כל אחד ואחד מוליך פסחו לביתו בשבת אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהן ויושבין בהר הבית והשניה יוצאין בפסחיהן ויושבין בחיל והשלישית עומדת במקומה בעזרה ושוהין עד מוצאי שבת והולך כל אחד בפסחו בביתו (לשון הרמב"ם קרבן פסח פ"א הי"ז).
<h2>דף סה:</h2>
שנינו בפרק אלו דברים, ואלו דברים בפסח דוחין את השבת שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו והטעם הוא שהרי אי אפשר לעשותו מערב שבת שהרי קבוע לו זמן שנאמר במועדו, אבל הרכבתו על כתפו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן קודם השבת, ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל, וכן צליתו והדחת קרביו אין דוחין את השבת שהרי אפשר לעשותן מערב שבת (ע"פ רמב"ם קרבן פסח פ"א הי"ח וע"ש) ובגמרא (ס"ח א') מפרש מאי מיחוי קרביו רב הונא אמר מנקבן בסכין חייא בר רב (אשי) אמר שירקא דמיעיא דנפיק אגב דוחקא.
<h2>דף סו.</h2>
ת"ר הלכה זו נעלמה מבני בתירה שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה [את ה]שבת אם לאו אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו, אמרו להן אדם אחד יש שעלה מבבל והלל שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שלחו בשבילו ושאלוהו, אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה [את ה]שבת שנ' עולת שבת בשבתו אף מועדו האמור בפסח דוחה [את ה]שבת, מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש בהלכות הפסח כל היום כולו והתחיל מקנטרן אמר להם מי גרם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, אמרו לו [רבי] שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו את הסכין מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם, ואע"פ שהוא מחמר בשבת מחמר כלאחר יד הוא ובמקום מצוה מותר, [ראה מעשה] ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. מכאן אמרו כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו (ס"ו ב') ומפרש שם בד"א שעשו כמו שביארנו וכן היה הלל נוהג דתניא אמרו עליו על הלל הזקן מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה בעזרה וסומך עליה ושוחטה, אבל אם הקדישה תחילה לא יביא סכין עליה מפני שהיא עבודה בקדשים, ומקשינן והא אנן תנן לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב אמרו ק"ו בשבת ומתרץ הני מילי בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן מותר דאמר רבי יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב.
<h2>דף פז.</h2>
אין שוחטין את הפסח אלא למנויו שנאמר תכוסו על השה מלמד שהן מתמנין עליו כשהוא חי ואלו המתמנין על הפסח הם הנקראין בני חבורה (רמב"ם קרבן פסח פ"ב ה"א). ובפסחים פרק האשה שנינו האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה [ו]שחט עליה בעלה תאכל משל בעלה, היתה רדופה לילך בבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל אביה (ע"פ רמב"ם שם הי"א). וכן א"ר יוסי בר' בון בירושלמי (דף נ"ח א') דרגל ראשון הוא רגל רדופין. מכאן ואילך תאכל ממקום שהיא רוצה והוא שתברר לה מקום שתרצה בשעת שחיטה, וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שהוא רוצה, ומפרש בירושלמי (דף נ"ט א') בד"א ביתום שהוא עצמו קטן אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שתי פסחים והממנה עצמו על שתי פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף פח.</h2>
תניא עוד בפרק האשה שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים ע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים אלא מדעתן ואם שתקו ולא מיחו הרי זה מדעתן (לשון רמב"ם קרבן פסח פ"ב ה"ח וע"ש).
<h2>דף פט.</h2>
שנינו שם לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד נמנין ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט, אבל משנשחט אינו יכול למשוך ידו ממנו שהרי נשחט עליו (ע"פ רמב"ם קרבן פסח פ"ב הי"ד). עוד שנינו שם (פ"ט ב') הממנה אחרים עמו בחלקו ולא ידעו בהן בני החבורה הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה ובני חבורה אוכלין משלהם ואוכל הוא את חלקו עם מנוייו אשר מינה על חלקו (ע"פ רמב"ם שם הט"ו).
<h2>דף צא.</h2>
עוד שם אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול, היה אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין את הפסח עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנאמר איש לפי אכלו עד שיהא ראוי לאכול, אפילו חבורה של מאה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו (לשון הרמב"ם קרבן פסח פ"ב ה"ג). אין שוחטין את הפסח על היחיד שנ' יעשו אותו דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר. ותניא וגם בירושלמי מביאה אין עושין חבורת נשים ועבדים (וקטנים) [או קטנים ועבדים] מפני קלות ראש שביניהם אבל עושין חבורה כולה נשים או כולה עבדים (לשון רמב"ם שם ה"ד). עוד שם אין שוחטין על חבורה שכולם חולים בפני עצמן וכן אם היו כולם זקנים או אוננים אע"פ שהם יכולין לאכול הואיל ואכילתן מועטת שמא ישאירו את הפסח ויביאוהו לידי פסול ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר (ע"פ רמב"ם שם).
